השטחים הפתוחים כמרחבי תכנון לעתיד עם הגעתם של עולים רבים בראשית שנות ה 90 והצורך במציאת פתרונות דיור ותעסוקה בעבורם , התעצמו הלחצים לבינוי ולפיתוח על שטחים חקלאיים במדינה . התוכניות עמדו אז על העיקרון , שלפיו שטחים פתוחים בעלי ערכי נוף יש לשמר והציעו , שבינוי ופיתוח בשטחים פתוחים ייעשה בצורה מבוקרת , ורק במקרים מיוחדים . במדינה קטנה וצפופה כישראל שמירת הנוף והטבע הינה בעלת חשיבות עליונה באבטחת איכות החיים והסביבה . התוכנית הראשונה > תמא < 31 / הבחינה בין שטח כפרי פתוח המיועד לשימוש חקלאי , נוף כפרי , יישוב כפרי , מיתקני תיירות ונופש , ומוסדות הקשורים להתיישבות כפרית , לבין שטח המהווה משאב טבע בלבד כפארק , שמורת טבע ושמורת נוף . הרחבת יישוב כפרי תתאפשר , לפי תוכנית זאת , רק במידה שהבניה תהווה המשך רצוף לשטח הבנוי ולא תשנה באופן מהותי את אופי היישוב וסביבתו , וכל זאת רק בתוככי משבצת היישוב . התוכנית גם התייחסה לצורך בקיומם של אזורי חיץ גדולים , ככל האפשר , בין יישובים שישמשו לצורכי נופש , חקלאות ושטחים פתוחים , תוך הדגשת החיוניות ברציפותם של השטחים הפתוחים . תוכנית המתאר הארצית לבניה , ...
אל הספר