עצמאות אזורית לנגב מבין עקרונות התכנון הלאומי של מדינת ישראל שהתגבשו בשנות ה , 50 עת שהוקמו עשרות עיירות פיתוח ברחבי הארץ לשם פיזור אוכלוסיה אל הפריפריה , היה קיים גם עקרון הפיתוח וההתיישבות האזורית כבסיס ליצירת רגיונים מגובשים מבחינה כלכלית וחברתית , שבהם אמורים היו תושבי האזור למצוא מענה לכל דרישותיהם בחיי היום יום , מבלי להזדקק לאזורים סמוכים , ובוודאי לא למרכז הארץ , כדי למלא את צורכיהם . לפיכך , הקמתן של עיירות הפיתוח כמרכזי שרותים במסגרת היררכיה יישובית , היוותה את הבסיס לקיומו של אזור המשתרע על פני מרחב גדול , יחד עם הכוונה לפתח עם הזמן בקרב התושבים את תחושת ההשתייכות האזורית על השלכותיה החברתיות , הכלכליות והתרבותיות , אף לכדי פטריוטיזם אזורי , שאמור היה לקבע אותם באזורם ולהפחית את פוטנציאל ההגירה הפנימית . המתכננים אף חלמו אז על השיבה אל הצביון האזורי בארץ ישראל , שניתן בתקופות עברו לאותן דמויות של אנשי הגליל , אנשי ההר , או אנשי הנגב . הם התרפקו על רעיון הרגיונאליזם האירופיאי , המאפשר להכיר בני אדם על פי מוצא האזור , שבו הם חיים , בו סיגלו לעצמם אורח חיים מיוחד , לבוש , שפה ...
אל הספר