הנגב היה כל העת בבחינת חזון ההתיישבות , וניתנה לו קדימה בהזרמת משאבים ובאיכלוס , על אף שהגליל נוח יותר להתיישבות מבחינה גיאוגרפית , הן בקירבתו למרכז הארץ , באקלימו , במקורות מימיו , והן בתשתית היישובית והתחבורתית שבו . עיירות הפיתוח במחוז הצפון דמו לכל יתר העיירות בארץ , ולא היה בהן יעוד ומשקל כלכלי מיוחדים . להוציא נצרת עילית וכרמיאל , לא הגיעו רוב העיירות לרמת איכלוס סבירה , שתוכל לציין עצמאות כלכלית או לפחות שלטונית ומינהלית . נוסף לכך , לא גובשה תפיסה כלשהי לגבי המערך העירוני בצפון , אם עליו להיות לינארי , אזורי , על צירי חיבור בין מערב למזרח או ממוקד בערים היסטוריות . תפיסות וגישות שונות לגבי יישובו של מחוז הצפון פעלו בערבוביה , עד כי אף אחת מהן לא הפכה לדומיננטית , ולא הטביעה את חותמה על הפיתוח הכולל . ניתן להסיק מן האמור לעיל , שאוזלת היד רבת השנים , עם העדר גישה ברורה לגבי ייהודו ופיתוחו של הגליל , המעיטו בחשיבותו , ועשוהו נחות ביחס למגזר הערבי . מגזר זה ניצל את המצב , בהגבירו את הבניה בכפרים הערביים , בתיעוש ובריבוי השרותים בהם . הוא לא נטש את הגליל , ולא הראה מאזן הגירה שלילי...
אל הספר