מדיניות העיור לגבי האוכלוסיה הערבית

מקיפה , שכפר אינו יכול לקיים . כן על יישוב כזה להוכיח את מרכזיותו התיפקודית בסביבתו בהיצע של מקורות תעסוקה ופרנסה , נוסף על אורח החיים של תושביו . מי שעניינו בשיפור מעמדו של המגזר הערבי בישראל אינו יכול להסתפק בצעדי ראווה מינהליים ולהפוך מעמדם של כפרים לערים . הוא מחוייב בראיה כוללת של מערכת הכפרים הערביים השלמה הפרוסים במדינה . מדיניות העיור לגבי האוכלוסיה הערבית קווי מדיניות העיור לגבי האוכלוסיה הערבית יש לבחון משתי נקודות מבט שונות , הערבית וזו הישראלית . מנקודת מבט ערבית מוצדק אולי הפיתוח של מוקדי עיור בכמה כפרים ערביים גדולים , כי הדבר יביא לגידול בכמה מהם , להתחזקות כלכלית וחברתית של אוכלוסיית המיעוטים במזרחו של מישור החוף ובאזורים מםויימים בגליל . מנקודת מבט יהודית נראה הנושא שונה לחלוטין . מדינת ישראל מאז הקמתה לא עודדה במיוחד את הפיתוח היישובי של המגזר הערבי . כל טיפול ועיסוק בשיפור קונסטרוקטיווי , כביכול , של היישובים הערביים היה לא יותר מאשר מס שפתיים שניתן מעת לעת לאוכלוסיה זו . המגזר הערבי טרם זכה לתכנון אזורי כולל על רקע תנאיו הגיאוגרפיים המיוחדים , וטרם נקבעו לגביו כיוונ...  אל הספר