קריאת התורה וההפטרה קריאת התורה וההפטרה: כתבי קודש ליוו את עם ישראל משחר ילדותו כעם. בימי הבית השני הוחל בתהליך קביעת עשרים וארבעה הספרים המרכיבים את התנ"ך, והקריאה והלימוד בו הפכו לכלי מרכזי בבניית זהותו של העם. לפי מסורת חז"ל [תלמוד ירושלמי, מגילה ה,א [עד ע"א[] קבע כבר משה רבנו את החובה לקרוא בתורה באופן קבוע בימות החול, בשבתות ובחגים, כשבימי עזרא ונחמיה נוצקה חובה זו בדפוסים של קבע, כדי שידיעת התורה והבנתה יחדרו לכל שכבות העם בכל מקום. ונראה שמוסד בית הכנסת וההתכנסות הציבורית לשם עבודת האלהים נוסדו בימי הבית השני [במקביל לעבודת הקרבנות שבמקדש] סביב המנהג לקרוא בציבור בכתבי הקודש, להסבירם ולתרגמם [לארמית או ליוונית]. חשיבות הקריאה הפומבית בכתבי הקודש הביאה לכך שעם הדורות הוקפו הוצאת ספר התורה, הקריאה בו והחזרתו לארון הקודש בטכסים חגיגיים, בברכות, בתפילות ובהכרזות שונות, אשר רבים מציבור המתפללים משתתפים בהם בפועל. הוצאת ספר התורה עמידה חזן וקהל אתה הראת לדעת, כי יהוה הוא האלהים, דברים ד, לה אין עוד מלבדו. אין כמוך באלהים, אדני, ואין כמעשיך. תהלים פו, ח מלכותך מלכות כל עלמים, וממשלתך ב...
אל הספר