מספר מילות סיום על שירת נתן אלתרמן בפרקים הקודמים הצגתי מוסכמות חברתיות רווחות שחשפתי בשיח השיפוטי ובשיח הציבורי הרווח . קל ( יחסית ) לזהות מוסכמות אלה , לראות אותן בעיניים חדשות ואף לבקרן ולהתנער מאחיזתן . קשה הרבה יותר להסכים להתרחק מיצירת תרבות שקרובה ללבנו , ולהתייצב במרחק המאפשר להשתחרר מאחיזתה ולראות דרכה את המוסכמות החברתיות שהיא מגלמת ומגבה . קוראות וקוראים של פרסומים קודמים של הניתוח הביקורתי המובא כאן , הביעו רתיעה מובנת וחשש לאבד נכס - אף אם לטובת ראייה ערכית מורכבת יותר . ההצעה להשתחרר מכישופו המהפנט של איש החולד כדי לראותו באור היום מעוררת רגשות עזים עד כדי התקוממות ועוינות ; הקסם שמהלכים עלינו שירים , רומנים וסרטים הם חלק חשוב מחיינו הרגשיים , והוויתור עליהם הוא קרבן של ממש . כיוון שהדברים נוגעים בנימות עמוקות , אסיים ב"ווידוי" אישי . גם אני , כרבים ורבות בדורי , הלכתי שבי אחרי שירת אלתרמן . בשיעורי הספרות בבית הספר התיכון ניתחנו את "כי סערת עלי - לנצח אנגנך , " ו"עוד ח י וזר הנגון שזנןץת לשןא , והדרך עודנה נפקחת לאורך , " אבל אני , בת שש עשרה , הלכתי שבי דווקא אחר קסמם ש...
אל הספר