כה כאילו היא סותרת את עצמאותה או פורצת אל מעבר לגבולותיה . מבחינה זו , הפילוסופיה היא "של" הדת לא מפני שהיא באה לשרת אותה מתוך כפיפות להוראותיה , כי אם להיפך . מפני שהיא באה לשרת את התרבות , הזקוקה לדת מבחינתה . לשם כך הפילוסופיה מגדירה את הדת כמושא מיוחד לעיוניה , ורק במובן זה היא נעשית "של" הדת , כדי לצרף גם אותה , בייחודה , אל החשיבה השיטתית המאחדת את כל תחומי הדעת והיצירה העצמאיים של האדם . הפילוסופיה הדתית חזרה והעמידה את האפשרות הנגדית , המסורתית : להתפלסף מנקודת הראות של הדת . כלומר , להראות את המקורות העצמיים , העל תבוניים , של הדת , להוכיח - בכלים של תבונה את נחיצותם , כשרותם ותוקפם , ולהסביר - באותם הכלים - את יחס הדת לתחומים שבהם מתגלה האוטונומיה של רוח האדם בשאיפתה לייעודים ארציים , מתוך קבלתם בתור שכאלה אבל גם מתוך הצבעה ופירוש ערכם ומשמעותם הדתית . אפשר אפוא לסכם ולומר כי הפילוסופיה של הדת , במובנה המודרני , העמידה מלכתחילה את נקודת הראות המהפכנית של ההשכלה , כרי למזג את הדת בתרבות על ידי הגדרתה כתחום נבדל בשיטה פילוסופית כוללת , המבוססת על המדע השכלי ועל תבונת האדם האוטו...
אל הספר