פרק שביעי היחיד והציבור בתפילה בימי לימודי בישיבה הציקה לי ההלכה לפיה יש להתפלל אפילו בשעה שנבצר מהאדם להתרכז לקראת מעמד התפילה בכוונה הראויה . כאשר ביקשתי הסבר לקביעה זו , אמרו לי מורי כי עניינה של ההלכה הוא בראש ובראשונה בעשייה ולאו דווקא בכוונה . יפה יהיה אם יוכל אדם להתפלל בכוונה , אך אין זה תנאי הכרחי למען תיחשב תפילתו למצווה . העיקר הוא להתפלל ולוואי שהכוונה תבוא ; ואם לא , הרי לפחות התפללת " ) דאווענן (" בהתאם לדרישות ההלכה . דעתי לא נחה מעולם , לא מאותה קביעה הלכתית ולא מן ההסברים שהוצעו לה . מזווית הראייה של הלכה זו , היהדות מעוניינת לכאורה באחידות העשייה הציבורית יותר מאשר בטיפוחה של פנימיות דתית . האם קונפורמיות ואובדן הרגישות הדתית הם המחיר שעל יהודי הלכתי נאמן לשלמו בעד מחויבות למערכת התפילה ההלכתית ? הדגש החזק על דפוסים ליטורגיים קבועים , והחובה לומר שלוש פעמים ביום אותה תפילת עמידה - מראים לכאורה שכך הוא הדבר . נראה כאילו השגרה ההלכתית מרדימה ומנכרת את האדם מן החיוניות הדתית האישית . אינני מכחיש את הימצאם של יחידי סגולה , שבכוחם לקיים את גישתם האינדיבידואלית לאלוהים בתפי...
אל הספר