" כולם נשא האור" - על מצבו של ה"צבר" לקראת שנת אלפיים - מעין נאום פרידה הקדמה מאמר זה הוא על שניים : דן בן אמוץ ועמוס קינן , שניים שבמשך שנים רבות ייצגו עבור רבים — כל אחד על פי סגנונו ושיטתו — את ה"צבריות . " אותה תופעה , שגם אם בדיעבד היא מוזרה משהו , היינו אמורים כולנו לעצב לפיה את האתוס של חיינו ; תופעה שלימים הפכה למיתוס — שלמרות שרבים כמהו אליו וניסו לעצב את חייהם לפיו — הכזיב . שניים שכל אחד מהם מייצג את חופי הפלא , שרבים מצאו את עצמם עליהם בשנים האחרונות שותתי כאב , שואלים את עצמם מה קסם כל כך באורות הפלא ומה הביא לכך שייראו לפתע כה מכזבים . שניים שאולי סמלי שנפגשו פגישה היסטורית חשובה ומרגשת במסיבת " הסיום" הנועזת והמצמררת שערך דן בן אמוץ לעצמו מעט לפני שהלך בדרך כל בשר . שניים שכל אחד על פי דרכו עיצב לרגע קצר פחות או יותר , נתח / פיסה מעולמו של העם ( הציוני אשכנזי , חשוב לסייג ) הנאסף לציון ומנסה להתיישב בה . משה תהילים זוגער הולך לזיין את העולם נוסטלגיה את דן בן אמוץ ראיתי לראשונה כשהייתי בן , 11 בכנס של חטיבת יפתח שאבי נמנה עם לוחמיה . הימים היו ימי האופוריה השמחים והעליזים...
אל הספר