פרק ד' משבר ארבעת החודשים הראשונים מיום פרוץ הקרבות - ה 30 בנובמבר , 1947 ועד לראשית אפריל , 1948 הלך מצבו הבטדווני של היישוב היהודי בארץ ישראל מדחי אל דחי . כאמור , היהודים הסכימו להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל , שעה שיוזמת הקרבות היחה כולה בידי הערבים - פלשתינים בראשית המלחמה , ומסוף ינואר 1948 גם מתנדבי "צבא ההצלה" - בעוד הבריטים מפגינים אי הזדהות כמעט מלאה . יש לציין , כי לאור רוחו האנטי ציונית של האינטרס האובייקטיבי הבריטי , נהגו הבריטים ביישוב היהודי בהגינות יחסית , וכך גם פינו את הארץ . וזאת משני טעמים : האחד - הם ביקשו לצאת את הארץ במינימום חיכוכים , בלא נזקים בנפש וברכוש ; והאחר - מנהיגיהם המדיניים והצבאיים העריכו , כי לאחר שיפנו את הארץ יפלשו לתוכה צבאות ערב , ואלה יגזרו כרת על המפעל הציוני . בימים שלאחר שואת יהודי אירופה הבינו הבריטים , כי אל להם להיראות ולהישמע , ולו גם ברמז , כמי שנתנו ידם להכחדת היישוב היהודי בארץ ישראל . התנועה הלאומית הפלשתינית , ו"צבא ההצלה" שהסתנן ארצה , ראו כל מטרה יהודית כלגיטימית : יהודי הולך , יהודי נוסע , יהודי עומד , באר , פרדס , קיבוץ , מושב ...
אל הספר