פרק צ מבוא המוטיב המרכזי במזמור הוא הזמן וגילוייו השונים , ובעיקר חוסר המשמעות לזמן אצל האל הנצחי , לעומת משמעותו אצל בני אדם . העל זמניות של האל מובעת בלשונות ובדימויים כגון "בדר ודיר " ( א , ( "ומעולם עד עולם" ( ב , ( "בגץךם הרים ילדו" ( ב - , ( ביטויים המציינים את הזמן ביחס לאל . כנגדם בא שפע של ביטויים המציינים את הזמן מזווית הראייה של בשר ודם : "זרמתם-שנה יהיו , בבלןר כחציר יסלף . בבלןר יציץ וחלף , לערב ןמולל ףבש" ( ה - ו " , ( כי כל ימינו פנו" ( ט " , ( ןמי שנותינו בהם שבעים שנה ... שמונים שנה" ( י , ( " כי גז חיש ונעפה " ( י " , ( בבקר ... בכל ימינו" ( יד . ( ההבחנה הברורה בין חוסר משמעות של הזמן למי שהוא נצחי לבין משמעותו לאדם , שימיו קצובים שנים בעיניך , באה כיום לכלל אתמול ביטוי בהשוואה כי י עבר וא "כי ^ מוךה אלף בלןלה " ( ד . ( משורר המזמור מרבה להשתמש במלים המביעות פרקי זמן קצרים - יום , אשמוךה , לןלה , בלןר , עךב ( ד-ו , ( ושימוש זה מלמד על תחושת החרדה האנושית
אל הספר