פתח דבר את ההיסטוריה של ארץ ישראל מימי הביניים ועד העת החדשה הורגלנו לראות באספקלריה של אירופה . ארץ ישראל היתה חלק מן ה"לבנט , " כלומר , מן האיזור שבו זורחת השמש , המזרח . מזרחה היה כיוונו של המבט מאירופה , אך הראייה הנסוכה סביב אירופה לא נבעה רק מאנוכיות לשמה . המסורת העתיקה של סיפורי המקרא והברית החדשה , שהתחזקה והעמיקה בעקבות מסעי הצלב , מיקדה את תשומת הלב במקומות הקדושים לנצרות ( וליהדות ) באותו חלק של המזרח . עיקר חשיבותה היה כמרכז משיכה לצליינות , כמקום מושבם של מסדרים נוצריים , ומאוחר יותר היא היתה גם לאתר של התעניינות מסחרית . לא רק המבט היה מחוץ , אלא גם ההתעניינות — ובעקבותיה ההכרה — מצומצמת היתה בהיקפה ושטחית במהותה . תושבי הארץ ודתם , אורחות חייהם וכלכלתם , אופי חברתם ומדינתם — כל אלה נעלמו כמעט מעיניה של התרבות האירופית . בהיעדר ידע , העמיקו שורש דעות קדומות , שבעצמן הצדיקו ( ביודעין וללא יודעין ) היעדר התעניינות ובורות . מחמד — ועמו האסלאם בכלל , זו הדת ששלטה בכיפה בארץ ישראל מאות שנים — הוצג במחזה של וולטיר , שנכתב בשנת , 1736 כרמאי מדעת " . אני רימיתי את בני האדם , אך ...
אל הספר