251׀ שאלות בסִפרות׀ על כל הפנים האלה, שבהו באקראי, מעט במבוכה, מתוך שעמום שבעמידה, בתוך המעלית . ואישה גבוהה אחת, שעמדה לפניו, נסבה אליו, יפה מאוד ודקת גזרה, הוא הבחין בפרחי השמלה שנתרחבו באזור הישבן ושבו והתכווצו לאורך עמוד בשדרה, מתאווה פתאום למשוך לה את הרוכסן, ככה, מלמעלה למטה . זו פסקת הפתיחה של הרומן מרכז בעלי מלאכה ( כתר, 2007 ) . גם כאן, כמו אצל אסף שור, אפשר להרגיש את הרצינות, את האנרגיה, את הדחיפוּת . וכמו אצל שור אפשר לראות גם איך המשפטים מ ת ה ו ו י ם ויוצרים מתוך עצמם דברים חדשים, והתנועה מעלה-מטה מחוללת תנועה "לצדדים" . למשל, שימו לב איך המעליות והדלתות הנפתחות נעשות, עוד בפסקה הראשונה, לרוכסנים נפתחים, ואיך בני האדם החיים במעלית נהיים לתמונה ממוסגרת, שכבר מרמזת על קיפאון ומוות . כאילו הכניסה פנימה, עוד ועוד ( "כמה דלתות רחבות יפגוש עד הדלת שלה" ) היא הכנה לכניסה האחרונה, והחשובה ביותר — ה כּ נ י ס ה א ל ה ז ו ל ת ; למשל, איך פרחים המעטרים שמלה הופכים לפרחים ממשיים בבית החולים, ואלו הופכים לפרחים ביום חתונה של שתי דמויות אחרות . ככה עובדת תודעה יוצרת, ואלו בדיוק ה"סנסציות...
אל הספר