85׀ שאלות בסִפרות׀ 35 ולעומתו שיר הייקו יפני, בתרגומו של רז : אֲנִי מַבִּיט לְאָחוֹר — הָאִישׁ שֶׁרַק פָּגַשְׁתִּי הָיָה לָעֲרָפֶל נסו לחשוב על "האיש" שהמשורר ( שִיקִי, 1867 - 1902 ) מזכיר . אפשר לראות בו מישהו א ח ר שהמשורר פגש, אך אפשר לראות בו גם את המשורר עצמו . הוא מביט לאחור ורואה את העצמי שהכיר לפני רגע מתפוגג ונעלם בערפל . זהו "אני" אחר לגמרי של שירה ושל משורר . הספרות העברית עדיין לא הכירה בו כמעט . אני קורא שוב את השיר של איסָא : כַּמָּה יָפֶה ! מִבַּעַד לַחוֹר שֶׁבַּדֶלֶת נְהָרוֹת הַשָּׁמַיִם קריאה מערבית של השיר תבין אותו כך : אני עומד בחדר ומבחין בָּאין- סופי הנמצא "שָם", הרחק . החור בדלת הוא מכשיר להתבוננות, כמו טלסקופ . לכן הדבר היפה נמצא מעבר לעולם, מעבר למציאותי . אבל הקריאה הנכונה בשיר, לדעתי, היא אחרת . חור הדלת אינו רק "חלון" או פתח אל האין-סופי . הוא אינו "מעביר" אותנו אל האין-סופי, אלא כ ל ו ל ב"אין-סופיות" הזאת : המשורר רואה את נהרות השמים מבעד לחור שבדלת, אבל ג ם ה ח ו ר ש ב ד ל ת הוא חלק מנהרות השמים, חלק מן האין-סוף . החלון אינו רק אמצעי מעבָר, ויש לקרוא אותו ...
אל הספר