2. "חרדת ההשפעה", "מות המחבר".

45׀ שאלות בסִפרות׀ למצב שבו יהיה המשורר מובחן כל כך מכל שאר המשוררים האחרים, עד שיהיה "אך ורק אני", עם הנוסח השירי הפרטי שלו הרשום על שמו בטאבו, כביכול . משפט אופייני כמו "משוררים חזקים באמת יכולים 31 שכותב בלום, מתפרק מתוכו אם תפיסתלקרוא את עצמם בלבד", ה"עצמי" של המשורר אינה כה מבוצרת ומובחנת : הוא קורא את עצמו וממילא קורא גם משוררים אחרים . אין זאת אומרת שהחוקר הדגול טועה ; ההיסטוריה של השירה, גם העברית, מלאה דוגמאות שיאששו את התאוריה של בלום . אלא שהמודל שהוא מציב עוסק בדפוס א ח ד אפשרי של השפעה ושל כתיבת שירה . אין זה הדפוס הנעלה ביותר של 32 כתיבה, ובוודאי לא האידאל של השירה . כששאלו את עגנון מה דעתו על כך שסופרים אחרים מחקים אותו, הוא ענה בכעס, "אותי אין מחקים" : לא רק ש ה ו א אינו מחקה אחרים, אלא שאין לחקות א ו ת ו . עד כדי כך הוא חרד לקיומו העצמי הנפרד כ"עגנון", שעצם המחשבה על זה שהוא משפיע על זולתו הרגיזה אותו . 33 בספרו על גורלן של חברות אדם, כותב כך : ג'ארד דיימונד, 31 בלום, עמ' 49 . 32 אפשר לחשוב על המקרה המעניין של השושלת הקטנה שראשיתה בגנסין, והמשכיה בס' יזהר ובישראל ברמה ...  אל הספר
מוסד ביאליק