120 התיישבנו כולנו באחת המסעדות . הן אכלו, ואנחנו אירחנו להן לחברה מבלי להתייחס למה שקרה . למרות מצב רוחי הטוב חשבתי שלא נכון להתעלם ולא לדבר על מה שקרה, מה עוד שראיתי עד כמה סבלה חברתי והאמנתי שנכון יהיה לשתף אותן בתחושות התסכול שחשנו עקב היעדרותן . פתחתי ואמרתי שהיה לנו לא קל לחכות להן מבלי לדעת היכן הן, ושלא היה זה אחראי מצידן לשכוח כך את עצמן . ברגע שאמרתי זאת, רותי התפרצה ואמרה שלא אדבר בשמה . לדבריה, ברגע שראתה כמה הן מסכנות התפוגג כעסה . לא האמנתי למשמע אוזניי . חשתי את הכעס גואה בי . חשבתי עד כמה היא מניפולטיבית והגבתי באגרסיביות רבה . שתינו צעקנו אחת על רעותה, ובשפה לא ראויה . לאחר כמה דקות של התפרצות הדדית, השתררה שתיקה ואני פרצתי בבכי . העלבון צרב בקרבי, וחשתי דיכאון עמוק . כל החדווה, האושר והשלווה שחשתי קודם נמוגו כליל . ( בעודי כותבת ומתארת זאת כעת, ביכולתי לראות ביתר בהירות את צדקנותי בסיטואציה ההיא, אותה צדקנות שאני מגלה בעודי מעירה באופן שכלתני לבתי ולבעלי על התנהגותם, מתוך העיקרון של "לא להסתיר ולא להדחיק דבר" ) . באותה עת הרגשתי שהטיול שלי נהרס . כבר לא הייתי שמחה ומש...
אל הספר