256 הציבורי של המדיה, אל המקום שבו נאבקים כוח, כסף ושלטון ( והמקום הזה כולל גם את מוסדות התצוגה ואת בתי הספר לאמנות ) . התבוננות בתערוכה של סיגלית לנדאו בביתן הלנה רובינשטיין, 1 למשל, מציגה בפשטות את המורכבות של התנועה הזאת בהתגלמותה הכפולה . לנדאו מציבה כוחות ריאקטיביים ככוחות ראשוניים - חומר חשוף, החספוס של הדבר בדבריותו, ללא "עיבוד" - עד לרגע שבו החומר מתהפך ומה שנראה פסיבי ומיותם, ריאקטיבי, הופך לאקטיבי ומרגש, ובאמצעותו נוצר מגע עם הגוף . אבל מיד, בפעולה הבאה שלה בחלל המוזיאון, לנדאו הופכת את היוצרות : מה שהיה לרגע חסוי ומופנם הופך שוב לגלוי וגס, מחוספס וחומרני . התנועה של לנדאו במרחב המחלה, שאינו מאפשר עוד את הדיכוטומיות המוּכּרות של המודרניוּת, מעצים את ביטוי ההיא – גיון של הגוף הנשי חסר ההגנה בעבודתה, שאינו זהה לאי – גיון וגם לא להיגיון המוכר של מבנה היחס בין חומר וצורה ביצירה . לנדאו מסתחררת, ואת ההיגיון שמצאה באמנות כביטוי לגוף ( הפרטי ) שלה, היא הופכת שוב ושוב להנכחה של תנועתה הפיזית בעולם החוץ האקולוגי, הפוליטי וההיסטורי, שבתוכו השפע מבקש להפוך לעיקרון מוביל מול הצמצום . כלכ...
אל הספר