130 את הגבול הראשון של סיפורו מַתווה בורחס בתיאור "מידת שלמותה" של האימפריה . מצב קיצוני זה, שלמוּת, הוא אמנם הקצה המגדיר את הטריטוריה כולה - אך במצבים של מודעות גבוהה הוא הופך לקצה גרידא, להגדרה שהיא רק גדר . ואולם, שלמוּת היא גם נקודת המרכז הצרופה ביותר של הטריטוריה . הגעת הממלכה לשלמותה היא היותה בתוך נקודה זו, ולכן גם התכווצותה והיעלמותה בתוכה . שלמותה של טריטוריה היא גם ה"חור השחור" שלה . "מידת שלמותה" של האימפריה היתה גדולה כל כך, עד שקיימת זהות מלאה עם האלמנט הקרטוגרפי שלה . הסימן מזוהה עם מה שאינו אלא גבול, עם הטריטוריה שהצטמצמה לנקודה, נקודה וגבול שהם למעשה היינו – הך . זהות כזו מחדדת את קיומו של הסימן הלשוני כסוף, כגבול אסכטולוגי, כסימן עקבות . הקצנה נוספת של ממד זה נרשמת בסוף הסיפור, בגבולו האחרון - גבול שנשכח, אולי הודחק, על – ידי בודריאר . בגבול הזה, שרידי הלשון מתגלים ליד, מעל ומתחת לאדמה, בעוד אקלים ועונות שנה אלימים, צחיחים ופראיים קופחים בנוקשות כתנאי טבע של סוף או העדר חיים, שדווקא כך מופיעים במלוא נוכחותם . אם הנוכחות של אזורים מרוקנים היא תוצר לוואי של התגלות גבולות...
אל הספר