פואטיקת העדות של ק . צטניק : מן הגוש אל החריץ 103 באמצעים המתעתעים ביותר, תוך שימוש בקונוונציות ובסטראוטיפים שבאמצעותם הוא מושך את הקוראים ומפתה אותם לתוך הביצה הטובענית של אי-החשיבה, חותר תחת קיומם כסובייקטים חושבים ואוטונומיים בעלי יכולת פענוח משל עצמם . השפה שבה כתב ק . צטניק, שפת הקיטש, היא שפה רוויה, שפה שאיננה פותחת פתח לטרנספורמציה אלא סותמת את הגולל על העדות ועל העד . זו איננה פואטיקה של מלאכת אבל, כי אם פואטיקה היוצרת טקס פטישיסטי ממכר שבאמצעותו היא למעשה מנתקת את העד מן העדות שלו, חוצצת הן בינו ובין העולם הטראומטי הן בינו ובין עצמו . לא בכדי הספר הזה מסתיים בקריסתם של שני העדים : הארי מובל חזרה לחדר החולים שעד כה שימש בו סניטר המחנה, ועתה הוא מושכב בו כחולה אנוש, ואילו דניאלה נוטלת את חייה במו ידיה ומפקידה את התליון ובו תמונות בני משפחתה ואת מחברת היומן שלה בידי פאלה . העובדה שלא הארי ולא דניאלה מגיעים אל סופו של המסע כדי להעיד על שהתרחש בו קשורה לאופן שבו הפואטיקה של ק . צטניק חותרת למעשה תחת עצמה, תוך שהיא גורמת לעדיה לקרוס ולשלול במו פיהם את עדותם . זו הסיבה שבשלה יומנה של...
אל הספר