62 נילי כהן הטקסט התיאטרוני נכתב מראש על ידי מחזאי, והשחקנים אמורים להגיד אותו, ולעיתים לתת פרשנות שלהם או של הבמאי . הטקסט קיים, ומופע התיאטרון משחזר אותו . בבית המשפט הסיפור קיים מראש, אך השחקנים כותבים את הטקסט בעצמם, בהנחיית השופט ועורכי הדין, והטקסט ככלל אינו מצונזר . הדרמה האנושית הנחשפת במשפט מושכת קהל רב, בייחוד במשפטים סנסציוניים . ובניגוד לתיאטרון — הסוף במשפט אינו ידוע מראש . חירותה של מחזאית אינה מוגבלת . היא מפיחה חיים בדמויותיה, חודרת לנבכי נשמותיהן ועושה בהן כרצונה . חירותה של השופטת מוגבלת ביותר, שכן העלילה כבר נכתבה, ותפקידה, בדומה לזה של היסטוריון, הוא לשחזר את מה שהיה . העדים בבית המשפט אמורים לספר על מה שהיה . השופט העוטה מסכה משלו אמור להסיר את המסכות מהעדים בעזרת עורכי הדין ; להטיל ספק בגרסה שקרית ולחשוף את האמת, את התמונה הכוללת, משברי העדויות . לא תמיד עולה הדבר בידו ; הרי גם השופט עשוי להיות חשוף לאותן חולשות אנושיות בכל הנוגע לזיכרון ולאמת אובייקטיבית . מכאן נובע פער נוסף בין המשפט לחיים, המעצים את הדרמה . למשפט ולתיאטרון מאפיינים טקסיים דומים . שניהם מופעים ר...
אל הספר