פרק 7: התבונה הפוסט־טראומטית

מה קרה לך ? | 180 "לילדים יש חוסן נפשי — הם יתגברו . " כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה . כשעמדתי עם שוטר בניו יורק מול ההריסות המעשנות של מרכז הסחר העולמי ; כשישבתי עם סוכני אף-בי-איי ורֵיינג'רים מטקסס אחרי הפשיטה של הרשות לאכיפת נושאי האלכוהול, הטבק, הנשק וחומרי הנפץ ( ATF ) על מתחם הכת של דיוויד כורש בווייקו, טקסס ; כששוטטתי במרחץ הדמים ששרר בדירה אחרי רצח שהתרחש לעיני שלושה ילדים ; כשדיברתי עם אנשי השלטון המקומי אחרי אירוע ירי בבית ספר — עשרות אירועים כאלה, ליתר דיוק . הפזמון החוזר הוא תמיד : "מזל שלילדים יש חוסן נפשי . הם יסתדרו . " האמונה ב"חוסן הנפשי" משמשת לא פעם מגן רגשי . אנחנו מגינים על עצמנו מפני אי-הנוחות, הבלבול וחוסר האונים שאנחנו חשים לנוכח הטראומה של הזולת . האמונה הזאת מאפשרת לנו להסיט את המבט ; היא מאפשרת לנו לשמור על תפיסת העולם שלנו ולהמשיך בחיים ללא הפרעות . זה בא לידי ביטוי כשמישהו עובר טראומה או נתון באֵבל ; קרובי המשפחה, החברים והעמיתים מתחילים להתרחק, כי הם מפחדים מכוח המשיכה החזק של הכאב הטראומטי . הביקורים פוחתים, השיחות נעשות שטחיות יותר, האינטראקציות מתקצרות, ...  אל הספר
כנרת, זמורה דביר בע"מ