| 285 גיהינום ילי אדמות היא הכתה אותי, כצפוי . לא היה טעם להתלונן . ילד לומד להסתגל, מחזיק מעמד עד יום הגאולה . כשראיתי אנשים חוצים את הרחוב למראהּ, הבנתי שהיא כנראה מעורערת בנפשה, או לפחות נחשבת חֶברה גרועה . על כתפיי הוטל לשמור על אבי החולני ועל עצמי מפני ההתפרצויות הגרועות ביותר . אחת הדרכים לעשות זאת היתה לשבת איתה בזמן שהאזינה ל'סימפוניה הפסטורלית', שהעלתה בה זיכרונות נעימים מילדותה במינכן, בירת תרבות שהגֶנֶרלמוּזיקדירֶקטוֹר ברונו ולטר חלש בה על ביצועים קלאסיים ברמות המרוממות ביותר . כשאמרה את השם 'ברונו ולטר', היו פניה עוטות ארשת אדוקה . מעולם לא עייפה מלהאזין ל'סימפוניה הפסטורלית' בביצועו של ולטר . אבוי למצלצל בטלפון ( או לי ) שהעז להפריע את השתקעותה הקורנת באותם זיכרונות פסטורליים . מאחורי הדלת, בחדרי, קיללתי אותה, את המוזיקה שלה, את המנצח הארור שלה, את הגרמופון, את הסלון, את הפטיו ומדשאת הגן הארוכה והבלתי נגמרת שפקדה עליי לכסח . יותר מכול, קיללתי את עצמי על שקניתי לה את התקליט הזה של ה'פסטורלית' כמתנת יום הולדת פייסנית, מהלך של צביעות פחדנית מצדי . היא התחילה לקחת אותי לקונצרט...
אל הספר