למה בטהובן | 164 הגרמני וילהלם לנץ מכנה אותה 'ארואיקה לפסנתר' . שלושת הפרקים — מהיר-איטי-רונדו — נפתחים כולם באופן חרישי . "הפרקים הראשון והאחרון נמנים עם יצירותיו המבריקות והמקוריות ביותר של המאסטר, אך הם גם מלאי גחמות מוזרות וקשים מאוד לביצוע," קובעת ביקורת מוקדמת . בין אשדי הצלילים נמשך חוט הנְעימה שלֵו ושקוף . כל מה שבטהובן עתיד לעשות בסימפוניות הגדולות זוכה לייצוג בסונטה הזאת . דומה כי אין סוף לצבעים שהוא מפיק מן הקלידים . הפסנתרן ההונגרי אַנדרַס שיף טוען בפודקסט משכנע, כי מרגע זה ואילך בטהובן כותב כתיבה תזמורתית לפסנתר . הוא זורק את הפרק האמצעי, מחליף אותו פעמיים ( הפרק המקורי רואה אור כאנדנטה פאבורי ) . הוא דוהר קדימה במלוא הקיטור, ודבר לא יעצור אותו עכשיו . פרשנים, הנרתעים מכוחו, מוצאים נתיבים שקטים אל לב הסונטה שלו . ולדימיר הורוביץ, הלכוד בדירתו שבניו יורק ( 1956 ) , מעלה על הדעת התעלסות שלאחר הארוחה בפרק האמצעי . לפרידריך גוּלדה ( 1958 ) מתרוצצות מחשבות דומות בראש . הפסנתרן האנגלי סולומון ( 1952 ) מוצא מוטיב של גאולה בפינאלה . אמיל גיללס ( 1972 ) מעצב כל משפט בדקות כזאת, שהמ...
אל הספר