פרק חמישי 216 "עיקרון" מרמז כי לִי הוא עקרון ההוויה, שהיא מטפיזית ומוסרית כאחת . בהרבה משימושיה הפילוסופיים, דומה לִי למושגים "צורה" או "תמצית" של יוון ושל ימי הביניים . לפרקים לִי דומה למושג ״זהיוּת״ ( haecceitas ) של שלהי ימי הביניים, שמכוחו כביכול הגוף שבו הוא מצוי, ואשר ממנו אין להפרידו, הוא בדיוק מה שהינו . " בכתוב אחד לעניין לִי נאמר, "יתברר כי הכרח לו לדָבָר שתהיה לו סיבה שבגללה הוא כמו שהוא, והכרח שיהיה לו כלל שעליו לנהוג על פיו, ולזאת הכוונה ב׳עיקרון' . " בכתוב אחר נאמר במפורש קצת יותר, כי לִי הוא "הדבר שמכוחו דבר אחד הוא כמו שהוא" . כתוב שלישי מוסיף ואומר כי לִי הוא, "למשל, הדבר שמכוחו האש חמה ומכוחו המים קרים" . אצל הניאו – קונפוציאנים היה לִי דבר אחד הנותן תמידוּת בשינוי ואחדות בריבוי . "זה שעץ מלבלב באביב וקמל בסתיו," אמרו, "הוא עיקרון תמידי . אשר ללבלוב תמידי , אין עיקרון כזה ? אדרבה, יהיה זה רעיון שווא . והנה הבודהיסטים רואים במוות הוכחה ל חוסר תמידוּת . אם יש מוות הרי יש סדירוּת ; ולהפך, לולא היה מוות, לא הייתה סדירות . " ובאשר לאחדות בריבוי, הסביר ג׳וּ שִׂי בדימוי הזה ...
אל הספר