פרק שלישי 104 לא רק לבעל המוסר הסיני אלא גם למספֵּר המעשיות, לבעל הרומנים, למחזאי, ובצורה גלויה פחות — למשורר ולצייר . זכרו נא את הצייר . זכרו שהוא צייר דיוקנאות טקסיים, חפצים עתיקים ואיורים למאורעות היסטוריים . זכרו שהוא הכשיר את עצמו וראה בעצמו את היורש החפֵץ או המתמרד של מסורות אומנותיות ממושכות, שלעיתים קרובות כמו ניסה ללקט עצמו מתוך ציירים קודמים . לפעמים היה לו אידיאל ריאליסטי . יָאוֹ דְזוּי הוא דוגמה מן המאה השישית לריאליסט המבקש למסור בדיוק נמרץ את מלבושי דמויותיו . תחושת ההיסטוריה של הצייר יכלה להיות מפורטת ונוקבת כי רבים היו חוקרי העתיקות בקרב המלומדים הסינים . כדוגמה הרי לנו גוֹ ר'וֹ – סוּ', ההיסטוריון בן המאה ה – 11 של הציור הסיני . הוא אמר כי יש להתבונן בקפידה בתקופה המתוארת בתמונה : "קודם לשלוש השושלות התהלכו כל בני האדם יחפים . עם עידן השושלות החלו לנעול נעלי עץ . יִי – יִין עשה סנדלים מעשב ונתן להם את השם לִי . בתקופת צִ׳ין השתמשו בעשב קלוע יחד עם עור . מגפי – ס'וּאֶה היו מעיקרם פריט בלבוש הטטארי, אך הם מצאו חן בעיני הנסיך לִינְג מבית ג'אוֹ, והוא גזר שפקידים ינעלו מגפיי...
אל הספר