176 אורנה מונדשיין את עצמו אל המעמקים ו"הכה ראשו המכודר הכאה עמומה וכבדה על גבי פלחי האבן" ( עמ' 99 ( . למחרת מוצאים את גופתו ומביאים אותה אל הסנטוריום . קריסטבה רואה בעמידה לנוכח גופה את הסמל החזק ביותר של העמידה לנוכח הבזות, בפני "הגבול שפלש לכול", וידיעת המוות היא קריסה לתוך עולם שמחק את גבולותיו, אלה שהגנו 173 בסצנת הסיום, הבזוי, שנדחק לכאורה ממרחב מפני הבזוי . הסנטוריום, כלומר מתודעתם הגלויה של החולים, פולש באלימות לסנטוריום . פלישה זו מתרחשת עם מציאת גופתו המרוסקת של אורניק והבאתה אל הסנטוריום : "למחרת בבוקר היה אורניק, שהובא זה עכשיו, מוטל בפרוזדור פרקדן על הדרגש . בגדיו היו קרועים ומקומטים, רטובים . . . מבעד למכנס הסדוק . . . בצבצה רגלו האחת עד לסובכה, רגל שעירה וכחלחלה, שגרבה היה שמוט ומשולש על גבי הנעל . קרום המוח היה כתוש והפנים מסואבות בדם קרוש שחור . . . ידיו החבולות מאוגרפות . . . והימנית מונחת על חזהו, כאילו רצתה לתחוב מודד – חום תחת בית השחי" ( עמ' 100 ( . הנובלה, שנפתחת בפנייה לאורניק "מה הטמפרטורה ? ", מסתיימת אפוא בריסוק הגופני . מדידת החום אינטגרלית לשגרת היומיום בס...
אל הספר