8 אורנה מונדשיין שאינם במצב קריטי או סופני רשאים לעזוב את תחומי הסנטוריום כמה פעמים ביום, לובשים את בגדיהם הפרטיים, מנהלים חיי חברה, משתתפים באירועים חברתיים שונים ורבגוניים, לומדים ומטפחים תחביבים, ולסירוגין עוברים בדיקות רפואיות, ברובן קלות, כגון צילומי רנטגן וזריקות . לנוכח אורח חיים זה מתעוררת תהייה ביחס להשלכות הנפשיות של שהות סִפִּית זו בתוך המרחב הפיזי – חברתי – הומוגני בסנטוריום, כמו למשל בתיאור סצנה מרכזית מחיי היומיום בסנטוריום, כלומר תמונת "המנוחה במרפסות" כחלק מתהליך הריפוי שבה נדרשים החולים לנוח בכיסאות נוח, בשעות קבועות ובכל מזג אוויר, כשהם עטופים בשמיכות אל מול הנופים ההרריים, להתרכז בנשימותיהם ולהימנע מכל פעולה פיזית . מנוחה פיזית מוחלטת זו יכולה לעורר קנאה בלב כל מי שחי את מירוץ החיים שמחוץ לסנטוריום . ההיתר וההכרח לנוח מסמלים את הפער שבין הבריא, החי במרחב אחר ובקצב זמן שונה, לבין החולה, שעבורו הזמן והמרחב מקבלים משמעות שונה לחלוטין . כלומר שבסנטוריום מתאחדים ומתמזגים שלושה יסודות הפועלים בסנכרון אחר, שונה וחריג מהמוכר בעולם שמחוץ לסנטוריום : הזמן, המרחב והגוף . ספר זה...
אל הספר