107 לשון השירה בין שמיים וארץ בִּנְהַר הַשֵּנָה / בַּלַּיְלָה שָקְטוּ חוּשַי / אַךְ נַפְשִי לֹא גִּלְּתָה לִי / אֵיךְ בִּנְהַר הַשֵּנָה הַמְּהַלֵּךְ עֲקַלְקַלֹּות / הִתְרַחֵש אוֹתוֹ טֶקֶס סָמוּי, / כַּאֲשֶר נֻפְּצָה הַזְּגוּגִית הַדַּקָּה שֶל הַהִגָּיוֹן / וְאֶשְנַבֵּי הַהַכָּרָה כֻּסּוּ בְּצִיּוּרִים נוֹזְלִים / בִּסְמָלִים רַבֵּי תַּעֲלוּמָה, / וּקְרָעִים שֶרָגְזוּ בִּי בַּיּוֹם / נֶהֶפְכוּ בִּשְנָתִי לַעֲרָפֶל, לִבְדָיָה, לַחֲלוֹם, / לִפְסַק דִּין . ( עמ' 146 ) גם בשיר זה זלדה מציגה את ההקבלה בין הגוף ( "חושיי" ) לנפש . ראינו שבשירים אחרים מתנהל ביניהם דו-שיח ובו הנפש מחזקת ומעצימה את הגוף, אך בשיר זה המשוררת מביעה את אכזבתה מאי-שיתוף הפעולה ביניהם בשעה שהיא ישנה . לאחר שסבלה מכאבים כל היום ( "קרעים שרגזו בי ביום" ) , היא הולכת לישון ואירועי היום הקשים חולפים לנגד עיניה . בסיטואציה זו הקרויה בפיה "נהר השינה", היא רואה מראות מעורפלים, הזויים וחידתיים שנהפכים בסופו של דבר לפסק דין . מכיוון שהחלום הוא מעין איבוד הכרה, היא מדמה אותו לסיטואציה של ניפוץ זכוכית שבה כוסו בציורים בלתי מובנים...
אל הספר