פרק ראשון : לשורר אחרי אושוויץ : פאול צלאן, הברברי האחרון 93׀ זהותו האישית והלירית הפכו את "אילוף" השפה למפעל חיים ׀ של שחזור הקול האימהי היקר ביותר, והמקולל ביותר, מקולות ילדותו האבודים : מותה של אימו מיריית כדור נודע לו ב- 1943 והדהד בעוצמה ביצירתו כולה . צלאן עצמו נותר גולה בצרפת, ממאן למצוא לו בית, כמו שעשה פרימו לוי בארץ המכורה — אף שהוסיף לכתוב בלשונה — או, לחלופין, להשתתף כמו בן ארצו דן פגיס ב"שיבה" הקולקטיבית של היהודים לפלשתינה . אבל בגרמנית שלו, כמו בעברית של פגיס, שקעה בוקובינה בתהום הנשייה, כעין אטלנטיס אבודה, ששרידיה ושייריה מתעקשים לשוב ולהגיח כרסיסים על חוף זר . לאחר כמה שנים בבוקרשט ובווינה התיישב צלאן בפריז, ושם כתב שירה, עסק בתרגום והיה מרצה לספרות גרמנית עד התאבדותו ב- 1970 . ב- 1944 או בתחילת 1945 , כשעדיין שהה בצ'רנוביץ או בבוקרשט, כתב צלאן את "פוּגַת-מָוֶת" ( ”Todesfuge“ ) , השיר שבזכותו קנה לו שם, ושנותר במרכז הדיון על טיבה ומעמדה של כתיבה במצבי קיצון — דיון שלא תם גם עם חלוף השנים : Schwarze Milch der Frühe wir trinken sie abends wir trinken sie mittags und morg...
אל הספר