290 נספח זכריה היא גם הגשמת קללות הברית . לעומת זה בנוסח כתב יד א אין החרב נקשרת בטקסטים הנפשרים או הנרמזים, אף כי בתיאור עונשם של הנסוגים דווקא בחרב משתקפת לשון המקרא . הקושי החמישי בכתב יד א קשור בשייכותו של הפשר על הפסוק מברכת בלעם ( במדבר כד 17 ) למכלול כולו ובתפקידו במכלול זה . ביחידה, על הפשרים המופיעים בה, מתואר מאורע מן העבר, ורק התיבה שֵׁבֶט מדברי בלעם, הנפשרת במשמעות של נשיא , מוסבת על זמן אסכטולוגי . בפשר על במדבר כד 17 מתוארות מלחמה נגד כל בני האדם ( כל בני שת ) וגאולה שתבוא לכשיקום הנשיא . זה עניין חדש שלא נדון קודם כלל, ושאינו מתקשר עם פרשת גלות העדה בדמשק . הקושי השישי בכתב יד א עולה מן המשפט החותם את היחידה הספרותית . נזכר בו קץ הפקודה הראשון, שבו ניצלו אנשים מסוימים . הכינוי הרומז אלה ( ז 21 ) מלמד כי הניצולים שנמלטו הם אנשי העדה, הנזכרים בדף ז 14 ( והמחזיקים נמלטו לארץ צפון ) . מתברר אפוא שבקץ הפקודה חל מאורע שהיה בבחינת הענשת המואסים, ובעקבותיו גלתה העדה לדמשק . אם כן, מדוע משמש כאן הביטוי קץ הפקודה הראשון ? ומדוע הביטוי הזה אינו מופיע בכל היחידה הספרותית כולה, אלא ר...
אל הספר