176 רוז'ה פלנצבוים גבר הָאֶצְבָעוֹת עִם הַגְרוּשׁ בַיָּד / נִדְחֶפֶת שׁוּב אֶל הַמַּמְתַּקִּים / / אֲדוֹן לְשׁוֹנוֹת הַחֲתוּלִים / הַשּׁוֹאֵל אוֹתִי מָה אֲנִי רוֹצָה / / לוּ יָדַעְתָּכַּמָּה הִתְרַחֲקוּ חַיַּי / מִדֶלְפֵּק הַקֶּסֶם הַזֶה / וְאֵי הִסְתַּבְכָה מֵאָז בְנַפְשִׁי הַשְּׁׁאֵלָה ( "הַקְּיוֹסְק", ראה שם , עמ' 40 - 41 ) . נשוב כעת לעיסוק התמטי המוצהר של השיר "מַשהו", לצער ולכאב הנפשי הבלתי מוגדר אך הנוכח כל כך "בעולם", שהוא כפי הנראה עולמה הפנימי של הדוברת . כהערה מסכמת על יצירתה של משעול, תוך כדי התייחסות מפורשת לקובץ ראה שם , כותב מירון : לאגי משעול העולם האנושי, אף על פי שיש בו אפשרויות חלקיות של אהבה ושלווה, לא ישוחרר לעולם מחוסר השקט הנצחי המענה את נושאיו, בני האדם, אלא אם כן יגיעו למגע 238 כלשהו עם ה'אחר' במובנו האבסולוטי . המקור לאי השקט, ולהופעת הגורם המכביד בשירים, נותר לדעתו סתום : אפילו דעיכת האהבה אין בה כדי להסביר הסבר מלא את הופעת הגורם האינרטי, המכביד, המושך כלפי מטה . שורשו של זה איננו נעוץ בקרקע היחסים החברתיים או בשדה המתחים הזוגיים . הקושי אחוז במשהו שבעומק ע...
אל הספר