32 רונית מרזן בלבנון, עם העלווים והדרוזים בסוריה ועם הבדואים בעבר הירדן . צלאח ח'לף, אבו-איאד, ממייסדי תנועת הפתח, תיאר את תחושת הניכור והזרות של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב כך : "כשעזבו את פלסטין בשנת 1948 האמינו הפלסטינים שהם יתקבלו כאחים במדינות ערב . מה רבה הייתה עוגמת נפשם כשנוכחו לדעת שמתייחסים אליהם במקרה הטוב כאל זרים, וברוב המדינות כאל בלתי רצויים [ . . . ] בלבנון, מחנות הפליטים שהוקמו הפכו עד מהרה לגטאות [ . . . ] בירדן הפליטים היו נתונים לפיקוח משטרתי [ . . . ] 62 בסוריה השלטון דרש ציות מוחלט" . הפליטים הפלסטינים שימשו תזכורת מתמדת להשפלה הלאומית הערבית במלחמת 1948 . מנהיגי מדינות ערב העדיפו שלא לשאת באחריות לנכבה הפלסטינית, והטילו את מלוא האחריות על הפליטים הפלסטינים : הם האשימו אותם שבחרו למכור את אדמותיהם ולנוס על נפשם לנגד התנועה הציונית . המנהיגים הערבים גם תפסו את הפליטים כאיום על היציבות הפנימית במדינותיהם . הם נקטו מדיניות שנעה בין ניסיון לבדל אותם מהאוכלוסייה ( תחימתם באזורים מוגדרים ושלילת זכויותיהם האזרחיות, כפי שנעשה בלבנון ) לבין ניסיון לשלבם ( הענקת שוויון זכ...
אל הספר