228 ורד ביבי, תניה אורן-צ'יפמן, רונית בלנרו-אדיב שעת ההירדמות הגיעה . אני יושבת עם ליאת בחדרה אחרי יום קשה ומתיש שעבר עליה, מנסה לעזור לה להירגע, להירדם . היא בוכה, בוכה כמו שרק היא יודעת . היא מייבבת על אמא שחסרה לה, לו רק הייתה כאן הכול היה נראה אחרת . . . על אבא שלא מוציא אותה מפה, שלא מחזיר אותה הביתה . . . אני מרגיעה ומחבקת אותה, מוצאת אותה מעורסלת בידיי, צמודה אליי . ראשה מונח על גופי כשל תינוקת בזרועות אמה . עיניה מורמות אליי, דומעות, פוגשות בשלי . אני רוצה לחבק אותה חזק, לקחת את הכאב, ועיניה כמו אומרות לי “אמא" . . . התנוחה, המבט - היא נדמית כתינוקת שלי . אולי אלה העיניים שהתרחבו פתאום בתנועה קלה ? אולי מצמוץ ? מבטה הופך קצת מוזר, לא נעים . אני ממשיכה להחזיק אותה, אבל גם מרגישה שאני רוצה להרחיק את הראש שלה, שצמוד כל כך לגופי . אני פוחדת לרגע, ולא מבינה מה קורה . לא רוצה לומר כלום מחשש שאפגע בה . זה בטח בראש שלי . היא כל כך זקוקה לי, ואני רוצה להרחיק אותה ? זה משהו בי ? משהו בה ? ופתאום מתגנב בי חשש שהיא תתפרק פתאום . אני נזכרת שהיו כמה פעמים בעבר שהרגע התחיל בחיבוק ואז היא קראה...
אל הספר