264 יואב יגאל | רוית ראופמן הנפש כתופעה וכישות א . הנפש והגוף רקע בסוף המאה ה – 19 החלה הפסיכואנליזה לכונן את עצמה כשיטה המטפלת בנפש האדם באמצעים נפשיים ( טיפול בדיבור ) . עד אז לא הייתה נהוגה הפרדה של ממש בין קשיים גופניים לנפשיים, אף שבפועל כבר היו מוכרות שיטות שכוונו להתמודד עם קשיים נפשיים, כמו היפנוזה וסוגסטיות . ההכרה בכך שטראומות נפשיות מצריכות שיטות טיפול שונות מאלה הנהוגות ברפואה, הכרה שהחלה להתגבש אצל פרויד עוד בראשית עבודתו כרופא של מחלות עצבים, הייתה אחת מתחנות החשיבה המשמעותיות בדרך לניסוח עקרונות הפסיכואנליזה . בעשרות השנים האחרונות נראה שההבחנה בין שיטות הטיפול המכוונות לרפא את בעיות הגוף לבין אלה המכוונות לרפא את הנפש ( שמקורה בעבודה של פרויד ) מאותגרת מחדש, לא רק מצד הפסיכיאטריה, אלא גם מצדם של חוקרי מוח . הן ברמת ההמשגה התיאורטית והן ברמת הפרקטיקה, חלק ניכר מהמחקר הנפשי שוב מסופח לחקר מערכת העצבים . כדי להבין מדוע אי – אפשר לענות על מכלול הבעיות של הנפש באמצעות כימיה, חשמל, נוסחאות מתמטיות ומִחשוב יש לחזור ולהבהיר את ייחודיותו של המרחב הנפשי לעומת זה הגופני . עם זאת, ...
אל הספר