176 ניקולא יוזגוף אורבך ברחבי אירופה ובהמשך גם באמריקה למרחב חלופי שיאפשר ליהודים עצמאות גאוגרפית, דתית, פוליטית, כלכלית וחברתית . כמיהה זו, שהחלה כתנועה שולית ספרותית-פובליציסטית בלשון התחייה, ביידיש, באנגלית, ברוסית ובלשונות אירופיות נוספות במאה ה- ,19 בישרה על המעבר ממרחב ממשי שהחברה היהודית מאסה בו או התקשתה לפעול בו, למרחב אוטונומי ממשי בדמות מדינה מוכרת . הספר הנוכחי הוא למעשה קונגלומרט של ארבעה מחקרים מולטי-דיסציפלנריים בתחום הספרות, ההיסטוריה והגאוגרפיה שהמשותף להם הוא השאיפה להבין את המרחב היהודי עם התעוררות הציונות באמצעות טקסטים ספרותיים בני התקופה, ולא כדרכם הקלאסית של גאוגרפים היסטוריים באמצעות מפות, תעודות ומסמכים היסטוריים . הטענה המרכזית שעוברת כחוט השני בין כל החיבורים היא שהמרחב הציוני הוא בראש ובראשונה תולדה של כתיבת ספרות שהובילה לעשייה פרקטית, ולבסוף, גם למימוש הרעיון עם הקמת מדינת ישראל . כל היוצרים שהשתמשו במרחב הציוני ביצירותיהם ראו בו חלופה או הציעוהו לקורא כחלופה משחררת ועצמאית למרחב היהודי הגלותי . ברם, פרט לדושמן ולז׳בוטינסקי, כל יתר היוצרים שהובאו בספר זה ל...
אל הספר