פרק עשרים ושבעה השואה . זאת היתה ראשיתו של תהליך שדרש זמן והסתגלות . חצרות הקיבוץ המאוחד, בימי השקט היחסי, המו נוער תוסס, יחידות פלמ"ח, הכשרות למיניהן, כמו גם ראשוני פליטים שהחלו להגיע, והם ממלאים במידה רבה את מקום החסרים, המגוייסים במרחקים, שלב משפחותיהם יוצא אליהם . כשטבנקין יצא בקריאה : "עלינו לקשור את המעשה לאידאל העתיד, ולמתוח לפיו את החיים, יום יום, רגע רגע ! " 2לא התקבלה קריאתו באותה סערת הזדהות כמו לפניכן . מוזר הדבר, אבל עובדה היא, שגם באותם ימים נוראים לעם הופנה מרץ נפשי רב אל הסכסוך הפוליטי בתוככי מפא"ימשמע החיים ממשיכים במסלולם . אפשר שתיאור זה עושה עוול והם הרי היו מופקדים על תנועה מסויים למנהיגי התנועה על כי העולם כמנהגו נהג שהמשיכה לחיות גם את חיי היומיום שלה . אם יש בדברים אלו מעין ביקורת, אין היא באה להמעיט מן ההכרח לעשות את כל מה שהם עשו . כך גם טבנקין המיוסר, אחוז ביעותים וסיוטים, חייב היה גם הוא להמשיך ולעסוק בבניין חיי היוםיום של הקיבוץ . כך, למשל, שוב יצא למסע ביצורה של התרבות הקיבוצית האלטרנטיבית, דבר שלא הפסיק לעסוק בו עוד בימי ראשיתו של הקיבוץ, בנאום ''פ...
אל הספר