המספרת ב"אל לאה" של עמיה ליבליך 347 לפסיכולוגיה בלימודי התואר הראשון כשהשתתפה, במסגרת הקורסים הנכללים ב"לימודי יסוד", בקורס בהוראתה של לאה גולדברג : "בחרתי שיעורים בתולדות המוסיקה והאמנות ובספרות כללית, וכך שמעתי את לאה 130 עם זה המספרת מודה שאינה גולדברג באולם מייזר א', שעתיים בכל שבוע" . זוכרת את החומר שנלמד בקורס אך היא זוכרת היטב "את קולה העבה, צרוד ובלתי נעים לאוזן [ . . . ] ומראהה מגושם משהו : שמלותיה דהות וחסרות - צורה, שיער דליל מקיף פנים משולשות וקמוטות, עיניים גדולות, סיגריה ביד - 131 דמותה של גולדברג הייתה מסקרנת כשלעצמה והותירה במספרת הייתכן ? " רושם עז במשך שנים . עניין נוסף המקרב את המספרת למושא כתיבתה היא האמפתיה שהיא חשה לנוכח הקריאה ביצירותיה של גולדברג . כך, היא קוראת בשיר "סיום" חלק ג : דִּמִּיתִי, שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת, שֶׁעוֹד עוֹמְדִים כְּאָז בְּלִבְלוּבָם עֲצֵי תַּפּוּחַ, אוֹ גַּנֵּי שַׁלֶּכֶת 132 פּוֹרְשִׁים כְּאָז אֶת שְׁטִיחַ זְהָבָם . לאחר הקריאה המספרת מהרהרת על החוויה המעוצבת בשיר, אדם החוזר לביתו אחרי מסע ארוך ומוצא שעולמו הישן חרב . החוויה הזו מעלה ב...
אל הספר