כהרצל, גם ליבונטין האמין שאפשר יהיה לגייס מספיק הון דרך הבנק ‑ למרות ההתנגדות לציונות של גדולי הבנקאים היהודים ‑ כדי לפתח במהירות, בהשקעות גדולות, את הארץ הנחשלת . לימים, ב ‑ ,1956 ביטא תובנה דומה גם זלמן אברמוב . בהשיבו על השאלה איזו שיטה כלכלית תפַתח את הארץ טוב יותר הוא כתב : "אם הפילנתרופיה תישאר תעסוקתה העיקרית של ההסתדרות הציונית והתוכן היחיד של יחסי ישראל והתפוצה, סופה שתחסל את התנועה הציונית ותקים מחיצה בין המדינה והתפוצה . רק הסתדרות ציונית משוחררת משעבודה לאינטרסנטיות פוליטית ישראלית מסוגלת בהדרגה לפרוק את עולה של הפילנתרופיה, ולמצוא נתיבות חדשות להזרמת הון לישראל, הון יוצר ומועיל, המצמיח הזדהות אישית בין איש התפוצה ונושא השקעתו, והמשלב אותו על ידי כך בהוויה הישראלית . רק אז תוכל תנועה ציונית להפוך לגורם המעשיר והמפרה את חיי התפוצה והמבטיח על ידי כך קיומה לאורך ימים" . אברמוב ניבא היטב . כבן ‑ גוריון כל ימיו, גם ויצמן, שהשפעתו אחרי מות הרצל היתה כבר דומיננטית בהסתדרות הציונית, לקה בתפיסה רומנטית של החקלאות . הם כרתו ברית עם המרקסיסטים הרדיקלים, שמטרתם היתה ליישב את הארץ רק בי...
אל הספר