שעות על גבי שעות אנו עומדות לפני שער המחנה . מרוב עייפות נשים רבות צונחות לקרקע, נאנקות . אני מניחה את ראשי על ידי . מול עיני מרקדים מעגלים כחולים, שחורים, אדומים, והם גדלים והולכים, ואז נמוגים כבועות סבון . איני רואה דבר . אני אפופה באפלה מבורכת . איני מרגישה דבר . מי מנסה לרענן את פני בשלג ? מי מחזירה אותי שוב למציאות, לחיים ? בכל כוחי אני מנסה להסיט את היד, אך אני חלשה מכדי לעשות זאת . אני שומעת שקול כלשהו אומר לי שעלינו להמשיך ללכת . אינני רוצה ללכת, אין בכוחי לקום, מדוע לא תשאירו אותי פה . אני אומרת זאת בקול רם, אך איש אינו שומע, כי מילותי אינן אלא לחש בלתי ‑ מובן . הן מרימות אותי, מעמידות אותי בניגוד לרצוני על הרגליים, אוחזות בידי ומוליכות אותי . איני יודעת מיהן, כל תחושתי היא שאני שוב הולכת . כל צעד מפלח את גופי בכאב . אינני רואה את הדרך, איני רואה דבר . אני שומעת את קולה של אֶלָה . היא מנחמת אותי באומרה שהפעם נצעד קילומטרים אחדים בלבד, ואז נשכב וננוח . המילה "נשכב" היא היחידה שאני קולטת . מדוע לא נשארנו בראוונסבריק ? נאמר לנו שאין שם מקום לנשים כה רבות, ועלינו ללכת כמה קילומטרי...
אל הספר