אגב, רק פעם אחת נוספת חזר מזוז לספוג ביקורת נוקבת ‑ כשהחליט לסגת מאישומי האונס הכפול נגד הנשיא משה קצב, להסדר טיעון מקל במיוחד . שוב, החלטה סנגוריאלית פתחה עליו את שערי הגיהינום של הביקורת הציבורית . "למזלו", קצב סירב ברגע האחרון להסדר, ולמזוז ניתנה ההזדמנות להגיש את כתב האישום על האונס הכפול . "אין שום יועץ ופרקליט שיוכל לבקש לעצמו את "אין שום יועץ ופרקליט שיוכל לבקש לעצמו את הלוקסוס הזה"הלוקסוס הזה" חריש לא היה בצד התביעתי המחמיר . הוא לא שש לשלוח אנשים לספסל הנאשמים . הסיבות היו כמובן מקצועיות, אך חריש לא היסס להדגיש גם את הצד האנושי . הוא דרש רף ראיות גבוה במיוחד, ובְמקום שלא השתכנע בקיומן, לא הגיש כתב אישום . וזאת, להבדיל מהמגמה שרווחה בפרקליטות בזמנים אחרים ‑ "גם אם איננו משוכנעים בסבירות גבוהה להרשעה ‑ נשלח את החשוד לבית המשפט ושם יחליטו" . חריש מעולם לא קיבל את האשראי והשבחים על שתי עמדות עקרוניות, אשר ביססו והעצימו את עליונות שלטון החוק, שאותן הציב בשתי הפרשות המסעירות שעיצבו יותר מכול את כהונתו ‑ זו שפתחה אותה, פרשת השב"כ, וזו שסיימה אותה, פרשת דרעי . נתחיל מהסוף : בפרשת דרעי...
אל הספר