הפלסטינית ואת הגורמים שנטו לתמוך בנאצר ובמגמה שייצג . הגמול הישראלי, שחשף את חולשתה של ירדן, רק החריף אתגר זה . בזירה הבינערבית הואשמה ירדן בבגידה, תוך העמדת סימן שאלה על הלגיטימיות שלה ושלילה של המשטר האשמי . הלחץ החיצוני עודד את האיום הפנימי . לנוכח הסכנה הזו יצא המשטר בהתקפתנגד בסגנון חדש . חוסין הבין היטב את הדילמה מולה ניצב נאצר עצמו הצורך להנהיג את הערבים בנושא פלסטין, מול החשש להידרדר למלחמה שמצרים לא היתה מוכנה לה . על רקע זה התייצב המלך, לכאורה, בשורה אחת עם אלה שדחקו בנשיא מצרים לצאת למלחמה, והצביע בלגלוג על הסימנים שהוכיחו כי נאצר אכן היה איתן בדעתו, באותה עת, שלא לפתוח במעשי איבה נגד ישראל . המלך לא התכוון, כמובן, להאיץ בנאצר לשנות את דעתו . הוא ביקש, כנראה, להראות כי לא רק ירדן חשופה להאשמות על הימנעות מחתירה פעילה ל''שחרור פלסטין" . השדר הפוליטי היה כי מוטב למצרים להיזהר מלחשוף קיסמים בשיניה של ירדן, בשעה שהקורה מונחת בין עיניה של המתיימרת להנהיג את הערבים . תגובות ירדן להאשמות מקאהיר התמקדו בעניינים הרגישים, מנקודת ראות מצרית, בהם ניתן היה להצביע על הפער בין המעשים, ה...
אל הספר