שירת הברבור העשור האחרון של בת־דור

248 עידית סוסליק פטירתה של הברונית דה רוטשילד ב- ,1999 נראו ניצנים של היפתחות, והם הצביעו על שחרור מסוים בחזונה הבלתי מתפשר של אורדמן . תהליך זה נבע, ככל הנראה, מהבנתה כי יש לאפשר ללהקה להתחדש, אפילו במידה חלקית, כדי שתוכל לשקם את עצמה, להמשיך לפעול ואפילו לצמוח . מאמר זה מציע מבט על שנות פעילותה האחרונות של בת- דור באמצעות ניתוח של שלוש יצירות מייצגות : אקורד\דיסקורד ( 1999 ) של יגאל פרי, אפיקורוס ( 1999 ) של תמיר גינץ ו מגריט ( 2001 ) של עידו תדמור . ההתבוננות על היצירות כמייצגות נקודת זמן קריטית בתולדות הלהקה תראה כי אף על פי שהאסתטיקה הנאו-קלסית המשיכה להגדיר את צביונה הסגנוני של בת-דור, מקצת הכוראוגרפים שיצרו עבורה בשנים שקדמו לסגירתה בכל זאת הגשימו חירות יצירתית מסוימת והטמיעו ביצירותיהם ממדים שלא תאמו בהכרח את הקו הבת-דורי המוכר, כמו ההצפה של אקטואליה פוליטית וסוגיות חברתיות דרך המחול, ובכך חוללו עדכון של הסגנון הנאו-קלסי . קו אמנותי בין קלסי למודרני הבחירה של בת-שבע דה רוטשילד ברקדנית הבלט ג'נט אורדמן כמנהלת אמנותית של בת-דור הייתה מכרעת בעיצוב דמותה ואופייה של הלהקה . בעוד שלה...  אל הספר