151 ״אז מה המטרה שלנו אתה שואל ? בבקשה בוא שב לך פה . לא, אין אלמוגים . אנשים חושבים שהם הגיעו לאילת . אלתרנו כסאות מהפלסטיקים שאנשים זורקים . אנחנו אוהבות שאנשים מטנפים את הים . אז אנחנו מרהטות ומקשטות פה״ . ״לא כל מי שנהרג בפיגוע מגיע לים . תגיד, אתה חושב שיש פה מקום לכולם ? זה רק אנחנו . הרוסלקות . בליל שבת, ליל הפיגוע שלנו , הסירונית-האם שלנו הטילה קללה : לעולם לא יהיה הדולפינריום שוקק חיים שוב . לעד יעמוד בטון מכוער, ענק, מוזנח ומלוכלך על חוף הים . כדי שלא ישכחו אותנו . כדי שלא יעלימו את הזוועה באיזה פרויקט נדל״ן . אחרי שהיא הטילה את הקללה, זרחו השמים בברקים נוראים . כן, כן . אפילו שזה היה בקיץ . תבדוק באינטרנט אם אתה רוצה . מאז אנחנו פה״ הן שתקו, הסירוניות . נעמדו בשורה ובלעו, מילולית, מים . ״סתאאאאם״ פרצה הראשונה בזעקה והשפריצה מים מהפה לכל עבר . כולן נהגו כמוה ופרצו בצחוק מתגלגל . ״נראה לך ? איזה סירונית-אם ? איזה ברקים ? ״ ״אנשים מאמינים להכול, אני אומרת לך . ״ ״יאללה, יוליה א׳ ספרי איך זה היה באמת . עכשיו כבר האדון לא יאמין לנו לכלום״ ״אוקיי . אספר," יוליה א׳, בעלת התלתלים הש...
אל הספר