29 ״כן . אמנו אותם בצבא האדום להתפוצץ . תתארי לעצמך״ ״דולפיני מלחמה . . . " היא אמרה בקול, מתגברת על רעש הגלים ״אלוהים״ ״דולפינים מחבלים״ . הוא חייך . ״מחבלים-מתאבדים״ . היא נענעה את ראשה וגיחכה . * * * נימי מעולם לא ביקש ממנה שלא ללכת להפגנה או לחתום על עצומה . הוא גם לא ביקש שלא תסיע אותו בראשון בבוקר במכוניתה מלאת המדבקות . אבל כשהפצירה בו ״בכל לשון של בקשה״ לא לנסוע להתארח באחת השבתות אצל חבר מהצוות בגוש עציון, אמר לה בטלפון שלא תדאג . ״אני לא דואגת״ היא אמרה, ״אני פשוט לא מוכנה שתיסע ל . . . " ״ביי אמא, נתראה שבוע הבא״ . בשבת אחת הודיע לה נימי שחבר בא לישון, כדי לצמצם טווחים . למחרת הייתה להם תרבות יום א׳ במוזיאון . ״מי מגיע ? ״ שאלה באגביות . ״מתניה״ ״המתנחל ? ״ נימי חייך, ״את יודעת כמה קשה להגיע מהחור שהוא גר בו לתל אביב ? את בעצמך אומרת שזה לא ממש בארץ״ . הוא חיבק את כתפה . 30 למתניה הייתה חזות של נער בר מצווה, רזה, שפמו וזקנו דלילים . ״המטבח שלנו לא כשר״ הכריזה, לאחר שהסתדר בחדרו הקטן של נימי . ״אבל אם אתה רוצה אזמין פיצה״ . היא התרככה וחיכתה לסירובו המנומס . ״תודה רבה . אני מ...
אל הספר