061| כי אז אני שוב מבינה שאת כתיבת הגוף כפי שמובעת מהתקיימותה המסוכסכת והמטולטלת של אביגיל בעונת המעבר שלה מכאן לשם ( לאן אנחנו בכלל עוברות ? ) תצליח להפיק מתוכה רק תודעה נשית המחוברת בחוט שדרה של מיליוני עיצבובים לגוף נשי, כזה שרק מתהומותיו יכול להיכתב המונולוג הבא : הגוף . הכול הרי תמיד בגוף . הגוף שהוא הבית ואליו אנחנו כמהים לחזור, אבל בסוף כבר אין לאן . כי בסוף זה רק ארגזים עם ספרים וזיכרונות שנסדקו, ושברי סטים לא אחידים של צלחות על המדרכה בכניסה למה שהיה לנו נמל, ועכשיו כבר אינו, ואנשים זרים לוטשים אליו ידיים וחומסים את שנותר . הגוף, שככל שאנחנו תלויים בו יותר, כך הוא עוד ועוד הולך ומתרוקן מאיתנו בצעדים כבדים, בפרידות איטיות וכמעט לא מורגשות . כי אישה בעונת מעבר אני, אישה שהירח שלה חסר ונסוג ולכן לעולם כבר לא אחוש שוב במלאות הנינוחה והגמישה שפשתה באיבריי, כשהייתי אינקובטור מעניק חיים, או כאשר היו יוצאי חלצי גורים יונקים ומתרפקים שנזקקו להגנה ולערסול . הגוף שלפי זמני העולם מתמלא ולפי זמני העולם מתרוקן, ולבסוף לא מובטח לו דבר זולת אזילת עצמו . ועכשיו, הקן המתרוקן . הלב המתרוקן . הרח...
אל הספר