041| בכל סופרת מתקיים פסיפס של זהויות המכתיב לה את כתיבתה . אם אנסה להגדיר מי אני – שהרי אני אישה, המתגוררת בישראל בעיר ירושלים, משתייכת לדת היהודית והשפה שבה אני משתמשת היא שפת האם שלי, עברית . כאישה אני מבינה נשים וכל ספריי, מלבד "מחול העקרבים", נכתבו בגוף ראשון נשי או בלשון אישה . שהרי, כך האמנתי, רק אישה יכולה לתאר את החוויה הנשית – לידה, מחזור, אימהות, נשיות ועוד . מעצם היותי אישה סופרת נאלצתי לעבור דרך חתחתים עד שהתקבלתי, ואין אני היחידה . גם בארץ שלי, כמו בהרבה מדינות בעולם, נשים סופרות נחשבו לאורך השנים נחותות . אנחנו כתבנו על הבית ועל חיי משפחה, בעוד הסופרים הגברים בישראל כתבו על נושאים כבדי משקל כמו המלחמות, החיים בצבא, העלייה לארץ וכולי . על כן לא נחשבנו לסופרות רציניות . במקרה הטוב התייחסו אלינו בסלחנות כאל חביבות, אולי מעניינות אך לא נחשבות . כלת פרס ישראל עמליה כהנא כרמון השמיעה את קולה בנחרצות נגד גישה זו ומעולם לא נכנעה ל"עריצוּת הנחמדוּת", אותה תביעה נפוצה מנשים יוצרות להתייחס בנחמדות אל הממסד כשהוא נאלץ להכיר בהן ( 1983 ) . עד לפני עשרות שנים אופיינה הכתיבה בתרבות כפע...
אל הספר