07| אני בעצם שמעתי אותה שואלת : "תכתבי גם אֵלי ? " והמשפט המסורבל, הבלתי הגיוני הזה, המשיך להדהד בראשי גם לאחר שהבנתי את טעותי, ולאחר שהדייט הזה הסתיים ( כצפוי, בכישלון ) . ימים ארוכים אחר כך מצאתי את עצמי הופכת בשאלה : אל מי אני כותבת עכשיו ? אל מי אני מפנה את המלים שאני מקלידה על המסך בנחישות רבה כל כך, מתוך התכוונות גדולה כל כך ? ממי אני מצפה – ממי אני באמת מצפה לקרוא אותן ? שאלת הנמען / ת – זוהי אולי השאלה הכי גדולה של הכתיבה . בעבר היה לי נמען ברור לספריי . הוא היה הנמען שלהם גם בפועל . הקורא הראשון שלי, שאליו העברתי, באופן כמעט אוטומטי, את כל מה שכתבתי . אבל הוא היה נמען גם מבחינה מהותית יותר, מה שמכנים בחוגים לספרות "הקורא המובלע" שלי . אפשר לומר שדמותו – המציאותית והספרותית – נבלעה על ידי באופן כה מוחלט עד שעוכַּל לחלוטין וכבר לא הייתי בטוחה אם לו אני כותבת את הדברים או שמא הוא כותב אותם בעצמו, ולא אני . החלק הבעייתי בכל העניין היה קשור בכל אותם דברים שלא יכולתי למָעֵן אל הנמען הראשון שלי, או במלים אחרות : החלקים שבי שהיו עשויים לאיים עליו ולפגוע בו, או סתם לא להתאים לתפיסת עול...
אל הספר