כשנכנסתי לתפקידי כיושב ראש הרשות, שנה וחצי לאחר האסון, מצאתי בה מבוכה רבה . מחסור בתקציב פגע ביכולתה להביא להבראת הנחל . גם האינטרסים המנוגדים של הרשויות המקומיות לאורכו לא סייעו להתוויית דרך משותפת לכולן . היה עלי לכנס את מועצת הרשות ולהבהיר, שטיהור הנחל הוא משימה לאומית חשובה . בלי שהיתה לי סמכות לכך, דרשתי מכל המשתתפים לשלם את חלקם בתקציב הרשות, כדי לטהר את הנחל ולעשות את המרחב הציבורי לאורכו ראוי לפנאי ולנופש . עיקר הקושי היה בהיעדר תוכנית סדורה ונהירה לכולם . לכאורה, אפשר היה לדרוש ממוסדות המדינה לצמצם את שאיבת המים מהירקון ולהזרים בו מים שפירים בכמות גדולה בהרבה, ולעצור את זרימת הביוב באמצעים טכניים . אלא שאצלנו, עם הבצורות התכופות, המחסור במים, בעיות המשילות ויכולת הביצוע הלקויה של ממשלות ישראל, לא היה לכך סיכוי . התפלה היתה אז רק בבחינת דיבורים . יום אחד הופיעו במשרדי דוד פרגמנט, מנכ"ל הרשות, והמהנדס אילן הלבץ, והעלו רעיון לשיפור איכות המים בירקון בשני אופנים : מניעת זיהום בידי גורמים שנמצאים לאורכו, והזרמת מים מטוהרים משני מכוני טיהור, של כפר סבא ‑ הוד השרון ושל רמת השרון . "א...
אל הספר