כאשר על הבדיון והדמיון מוטלת החובה הכבדה של ה"הבניה", היצירתי והקסום מתחלפים בפדגוגי, ומה שיכול היה להיות משחק משוחרר מאחריות, הופך לפעילות כמו ‑ חקיקתית . אם בכל פעם שסופר ישראלי כותב על דמות של ערבי הוא צריך להעמיס עליה מיד את כל משקלו של הסכסוך, להפוך אותה ל"אתר" של "הבניה", של "יחסי הכפיפות" שבין המזרח והמערב, הרי שהדמות נאנסת מיד אל הגנרי והייצוגי ומאבדת את ייחודה הפרטי . כל תכונה שיש לה, מאחר שהיא נחשבת להכללה על הקבוצה שלה, אינה באמת שלה, ולפיכך אין היא יכולה להישאר ספציפית כלל . הזדהיתי עם הדברים . האמנות חייבת להיות משוחררת מכבלי הפוליטיקלי קורקט ומניתוח המניעים . אך האם אפשר לאמץ את רצונו של טאוב בשחרור מוחלט מכבלי האחריות גם לעולם הפוליטי ? אמת, תמיד היו אינטרסים, אבל בין הקיצון של החירות לפרסם פייק ניוז, לבין הקיצון השני של מחויבות עיוורת לכללי הפוליטיקלי קורקט, יש עדיין 50 גוונים של כללי משחק . כשיש כללי משחק מסוימים של אחריות, אפשר לייצר איזון בדיווחים . בפייק ניוז, לעומת זאת, המניפולציות עוברות הגברה ומנגנוני ההגנה נחלשים . כשהכול בדיה, נוצרת אטימות חסרת הבחנה לכל תוכן ....
אל הספר