הייתי רץ בין השבילים וסביב הבסיס . בחלוף שלושה חודשים הופיע מפקד חדש ‑ איציק מרדכי, שהיה גם המפקד של אחי בגדוד 890 . מרדכי קרא לי לשיחה . הצגתי את עצמי ואמרתי : המפקד, אני רוצה לצאת לקורס מדריכי כושר קרבי . "יודע מה ? " אמר המפקד, "אם תעבור קורס מ"כים בהצלחה, אמליץ לשלוח אותך לקורס מדריכי כושר קרבי" . הרגשתי ברגע אחד כיצד החמצן חוזר וממלא את ריאותי . יצאתי לקורס מ"כים שנערך בחמאם אל ‑ מליח, יחד עם גדוד 50 של הנח"ל . נובמבר קריר, מהקשים בהיסטוריה של המזרח התיכון, ואני נאבק ומסיים את הקורס בהצטיינות . בתום הקורס חזרתי לבסיס, ומרדכי עמד במילתו ושלח אותי לקורס מדריכי כושר קרבי, שלאחריו הועברתי תפקיד . המשימה הושלמה, אם כי עדיין נדרשתי להשלים משמרות ערב בנשקייה . את שלהי תקופת השירות העברתי בבית הספר לחיל רגלים, כמדריך כושר קרבי של השייטת ושל הצנחנים, משאת נפשי . הרגשתי שהגשמתי חלום . אם לא אוכל להיות לוחם בעצמי, אוכל לפחות לאמן לוחמים . התמלאתי שוב במוטיבציה . את מערכת היחסים הייחודית שלי עם גיורא ענבר, זו ששינתה את חיי, התחלתי דווקא ברגל שמאל . בניגוד לסיפור שהוא מספר כאן בתחילת הספר, זה ...
אל הספר